אחוזת דוברובין

מתוך : עיתון דרך ארץ בעריכת סא"ל עירית זהרוני

כתבה : דניאלה אדר מוזיאון אחוזת דוברובין

מה יותר מתאים מיום זה יום פטירתו של יואב דוברובין

י"ב אדר א', לספר ולהזכיר לכולם מה היה פה פעם.

בלב שטחי המטעים המקיפים את המושבה יסוד המעלה, לצידה של דרך העפר המוליכה אל שמורת הטבע, ניצב בית מגורים גדול וישן המכוסה בגג רעפים אדומים. הבית ניצב רחוק משאר בתי המושבה, ולידו חצר רחבת ידיים המוקפת חומה. מי הקים את הבית ? מי חי כאן? ומדוע נעזב המקום?

ראשית תנועת עליית הגרים לארץ הקודש מתחילה עם עלייתה של משפחת דוברובין לגליל בשנת 1904.

משפחת דוברובין הינה משפחת גרים אשר עלו ובאו מרוסיה כיהודים. הם היו נוצרים פרבוסלבים, עובדי אדמה, שהתגיירו. דוברובין יואב עלה לארץ הקודש מתוך אהבה ליהדות ולארץ, היה יהודי דתי, וגידל זקן ופיאות, וכך חינך את ילדיו. בכפר מוצאם, על גדות נהר הוולגה, היה להם משק חקלאי גדול, אחוזה כפרית אשר השתרעה על שטח אדמה נרחב, האב יואב נחשב לאזרח נכבד ובעל בעמיו. נפשו חשקה בדת ישראל, וכל חפצו היה לעלות לארץ הקודש ולהתיישב בה. חלום נכסף זה התגשם במושבה יסוד המעלה. בעת ההיא היה חיים מרגלית קלווריסקי מנהל המושבות בגליל העליון מטעם חברת יק"א, ובראותו את משפחת דוברובין בעבודתה במושבה בית גן את האב יואב בן 64 שנה, איש כתפיים חזק וגיבור, מנצח על המלאכה כבן עשרים וחמש, ואת ארבעת בניו, בחורים כארזים, כולם חזקים, כולם גבוהים וכולם עובדים להפליא, עלה על לבו רעיון למשוך אותם ליסוד המעלה כאיכרים למופת. דוברובין קיבל את ההצעה.

יואב דוברובין ראש המשפחה שמנתה שלוש עשרה נפשות, נטל את בני משפחתו ויחד עלו והתיישבו במושבה יסוד המעלה בגליל.

יואב דוברובין היה יכול לקבל אדמה במושבה יסוד המעלה בלי תשלום כסף במזומן, כמנהג הברון עם האיכרים במושבות, ולשלם אחר כך במשך השנים. אבל דבר זה לא התקבל כלל על דעתו. כדרך איכר רוסי לא יכול היה להבין כיצד אדם מתיישב על אדמה לא שלו, שאינה מקנת כספו, על פי שטר כתוב וחתום כחוק.

יואב דוברובין קנה מכספו 650 דונם אדמה ובנה את הבניינים הדרושים, והקים עם בניו אחוזה חקלאית בקצה המושבה, בלב שטחי החקלאות, על גבול ביצת החולה, אשר תרשם במפות "ביצת דוברובין", הם חפרו באר ונטעו בוסתן, את המים העלו מהבאר בעזרת שיטת האנטיליה, שרשרת דליים המחוברים ביניהם, בהמה מסובבת ייצול, המניע מערכת גלגלי שיניים, הדליים מתמלאים מים, ובסיבובם נשפכים המים למעין משפך המתנקז לצינור המעביר המים לבריכת האגירה, ומשם בתעלות או בצינורות להשקאת הבוסתן, משפחת דוברובין, שהייתה משפחת איכרים חרוצים למופת, גידלה פרות, סוסים, שוורים, עופות ולהקת אווזים. הם פיתחו ובנו משק חקלאי גדול ומפואר, והגיעו ליבולים גבוהים, וכל זה בהפעלת ציוד חקלאי מודרני שהביאו מרוסיה, הם גם ידעו את תורת מחזור הזרעים, שהיה סוד הצלחתם. אסונם הגדול הייתה המלריה, הקדחת פגעה בהם קשות, אבל הם לא נואשו...

האב הזקן יואב יצא שנית לרוסיה והביא עמו את כל מכשירי העיבוד החקלאי. הוא טרח והשיג ספר שירים "כינור ציון" בתרגום רוסי, כי בימים ההם דיברו כל בני המשפחה רוסית, והצעירים אך התחילו ללמוד את הלשון העברית, והיה הזקן מתאנח ואומר : "נחמה אחת יש לי בעולם, שאלה הקטנים שעלו איתי לארץ ישראל ואלה שנולדו כאן, מדברים בלשון עברית".

בימי חג ובכל שמחה שהיא, וכן גם בשעות הפנאי היו בני המשפחה מתאספים ושרים במקהלה.

הביצה הקרובה עשתה את שלה והיכתה בהם ללא רחם. תחלואי המלריה וקדחת שחור השתן הפילו בהם חללים רבים.

חרף כל זאת, הקימו נועזים אלה משק חקלאי למופת. בתערוכה חקלאית בראש פינה בשנת 1922 , קיבלו פרס ראשון בעבור גידול שוורים, ובשנת 1927 קיבלו פרס הצטיינות עבור יבול גרגירי חימצה (חומוס) שהיו הגדולים בתערוכה.

המלריה ממשיכה להכות בהם ולהפיל חללים. האב הזקן, בן ה-93, מעודד ומנחם אותם ומחזק את רוחם ואומר: "בני, אל תבכו למתים, אין להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ואשר לרכוש, הלא ידעתם בני כי לא לעשות רכוש באתי לארץ ישראל. הימים הקשים גם הם לא לעולם יעמדו, והנה בכל העתות אשר עברו עלינו ובכל הפורענויות לא שמעתי מפיכם אף מחשבה לעזוב את הארץ. סימן טוב הוא לכם, בני, אות כי אתם נאמנים לי, לכן תחיו לאורך ימים ותזכו לראות נחת חלף הסבל שסבלנו יחד . כך היה רצון מלפני הקדוש ברוך הוא".

יואב דוברובין דחה כל רעיון לנטוש את החווה, כי היה קשור אליה בכל ליבו ומאודו. אך לבסוף, כשפגעה בו המחלה, חזקה עליו מצוות הרופאים והוא נאלץ לעזוב את יסוד המעלה.

מאז נתפרדה החבילה : האב הזקן התיישב בראש פינה עם אשתו רחל (שמתה כבור זמן קצר), הבנות והחתנים עם ילדיהם התפזרו ברחבי הארץ, ובחוות דוברובין נותר רק יצחק, הוא המשיך לעבד ולטפח את הנחלה וכה עזה הייתה דבקותו, שאפילו מאורעות הדמים בשנות תפר"ט ותרצ"ו לא עקרו אותו ממנה. אך הזמן עושה את שלו, וכאשר בזקנתו לא עמד לו עוד כוחו, נאלץ לעקור לבית אבות. מאז לא נותרו ממשיכים מבני המשפחה בחווה, שמצבה הלך והתדרדר. בערוב ימיו הקדיש יצחק חלק מהנחלה לקרן הקיימת לישראל ולמועצה מקומית יסוד המעלה.

כיום שופץ בית דוברובין ושוחזר על מנת לספר את סיפור יסוד המעלה ומשפחת דוברובין, לדורות הבאים במלל ואור, בתצוגה, ובפעילות של אותה תקופה.